מרגישה שותפה לפשע…

אני חובבת מושבעת של ברקים מאז שזוכרת את עצמי.

ילדים רבים ואפילו מבוגרים נכנסים עם ראש מתחת לשמיכה ואילו אני הייתי בריצה יוצאת לפתח הבית וצופה בפליאת אין קץ בתמונת השמיים הנקרעים הבזקי אור אדירים!

הם היו מזכירים לי שורשי הצמחים שהוציאם מאדמה והייתי שואלת את עצמי: “מה הם בדיוק משרישים בעולמנו?”

אך הברק הכי עצמתי שחוויתי בחיים שלי היה ביום בהיר דווקא בשנות ה-60 לחיי, בו נפל לי אסימון והבנתי שבעצם אני שותפה לפשע שנעשה בבן שלי.

ההבזק הזה פרץ את לבי והיה קשה מנשוא…

ימים על גבי ימים, שבועות רבים הייתי שרויה בבכי, רגשות אשמה וחרטה היו קורעים אותי לגזרים עד שאמרתי לעצמי: “נכון, היית חלשה, חוסר אונים ופחדים בפני מערכת איומה, אותה בני קורא “מחנות השמדה פסיכיאטריים”, ניהלו אותך ואין להחזיר את הגלגל אחורה. יחד עם זאת, אם תישרפי כמו גפרור למי זה יעזור? – הרי את האדם היחידי בעולם שיכול להציל את בנך, לשקם אותו עד כמה שאפשר ועדיף לכך להפנות את האנרגיות.”

על הדרך שעברתי, על כל משגיליתי וחוויתי, חווה כעת והמסר שלי לכל הנוגעים בדבר תשמעו בהרצאה מרתקת וחשובה לכל נפש.