הסיפור הזה הוא בעצם ווידוי אישי ברובו.
הייתי ילדה בת ארבע בערך כאשר הרע קונפליקט עם אבא שהכאיב לי מאד ובעקבותיו שמתי X גדול על ההורים שלי. כלומר, הם היו קיימים בשבילי אי שם בפריפריה כגורם שמוטל עליו לדאוג לצרכים הפיזיים הבסיסיים שלי וטו לו. אינטואיטיבית הבנתי מוקדם מאד שאין לקבל מהם תשובות לשאלות עמוקות ואף מסוכן לשאול (זה היה ברוסיה קומוניסטית). את התשובות לשאלות האלה זכיתי לקבל ישר מלמעלה: תקראו לזה ממלאכים או מבורא העולם… בבוא העת למדתי קצת קבלה והרבה אנתרופוסופיה.
נושא רגשות לא היה מדובר בבית בכלל, לא הייתי מודעת לו שנים רבות עד שבשלב מסוים הבנתי שאני 100% נכה רגשית! ההבנה הזאת ממש זעזעה אותי וכמו נמרה התחלתי לחרוש בכל המקורות האפשריים כדי למלא את החסר. למדתי רבות, כולל אימון רגשי בשיטת התדר, התאמנתי בעצמי, עשיתי עבודה רגשית עמוקה ואימנתי אחרים.
בעקבות הלימוד והעבודה הזאת אסימונים רבים נפלו לי בבום! אחת התובנות הייתה לגבי תסביך “ילדה טובה” שלי. הבנתי שעל מנת לשמור על המרחב שלי ולא לתת סיבה להורים לחדור לעולמי, השתדלתי להיות ילדה טובה ומצטיינת בלימודים והגעתי להישגים גדולים. באיזשהו שלב בחיים הבנתי שזה איננו מקור לאושר ואפילו גורם שמונע אותו.
והאסימון הגדול ביותר נפל כשהבנתי שנתק מאימא, ולא משנה מה חשבתי עליה ואיזה טענות היו לי אליה, הנתק הזה גרם לי להרגיש כמו איש בחלל, או אחת ששלחו אותה על הירח ואין זרימה בינה לבין אימא אדמה, מנותקת מקור החיים.
כבר כמה שנים טובות שהקשר שלנו נבנה מחדש, קיבלתי אותה כפי שהיא ונוכחתי לדעת עד כמה היא מקסימה! בעקבות זאת כוחות חדשים נכנסו לחיי וחלו שינויים רבים לטובה.
אשמח לעזור גם לך בביסוס הקשר החשוב הזה וכמו כן, כל קשר אחר שנותק.